28.12.94

דברי פתיחה בתערוכת אמנון בקר בגלרית עמליה ארבל

ערב טוב מוזמנים וחברים. אני מצטער שצריך הייתי לנסוע ליפן , כדי להקים פסל, ואינני נוכח בפתיחת התערוכה כפי שתכננתי, אבל אני עם אמנון ואמנון איתי.

אני מאד שמח לברך את אמנון ואני רואה זאת כזכות גדולה.  שנים בילינו יחד, שנים גרנו באותו חדר שבאותו צריף , יחד עם טיוכקה, החבר שלנו , שהלך מאתנו  זה לא כבר. אני זוכר את אמנון בקיבוץ. את השירים. את המוסיקה ואת המילים. תמיד מתווכח בלהט. תמיד עם אש בעצמות. אמנון לא מגיע אל הציור מעולם האומנות הפורמלית. הוא לא בצלאל. הוא לא אבני. לא כיתה ולא "סקול אוף ארט". אבל אמנון הוא אמו ייחודי, אמן בנשמה, שנולד בלי אופציה אחרת בחיים.  הוא נלחם עם עצמו ובשבילי לדבר על אמנון זה כמו לדבר על  עצמי, דווקא. זה נשמע כמו פרדוקס. אז אמנון הוא פרדוקס.  הוא האיש הכי רגיש. גם אם הוא נשמע בוטה, לפעמים. אין זה אלא נסיון להחביא את רגישותו. פעם הייתי בספרד במוזיאון הפרדו וראיתי את ציורי גויא וולסקז. ראיתי סופת שלג והיה לי קר והרגשתי את הקור שהרגישו האמנים האלה לפני שלוש מאות שנה. רגשות לעולם – חיים ומתרוצצים לנצח. ועל הבד אי אפשר להסתיר רגשות.

אמנון עסק בכיבוש השממה ונשאר בין האחרונים מההכשרה שלנו בקיבוץ. אבל גם אז ושם- לא ויתר. בנה בתים וכתב מחזות ושוב בנה בתים ועכשיו הוא מצייר. הביטו בציורים האלה. הם לא גימיק ולא אופנה ולא פוליטיקה של אמנות. אמנון שהוא כמעט אוטודידקט, קם בכל בוקר , ולפני העבודה בקיבוץ, הוא ניצב מול הבד הלבן ומחליט ונלחם ומצייר על המקום בו הוא חי וממנו החוצה. מה שמניע ועובד בציור כמו "פילגש בגבעה" אינו הסיפור, אלא האמוציות שמאחורי הציור, העוצמה של פרץ הרגשות ומהן- העוצמה של הצבע.

אמנון ניכר בחוסר פחד לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת מיתולוגית. אמנון הוא קולוריסט של רגשות.

פעם אמר לי:

" אם אני הולך בכביש אני רואה לא רק כביש וסימנים של טיירים.  אני רואה שיירים ולטאה ופרח רמוס ושדה ואופק של עולם שלם. אמנון מצייר קטעים של עולם שלם".

מאחר וזו תערוכה ראשונה- תהיה גם שניה. אמנון שרוף על יצירה ולא הוא יוותר, או ירים ידים, אפילו יקבל פחות שבחים וטפיחות על כתף, מאשר ציפה. לא נותר לי אלא  לאחל לו תערוכות רבות. אני בטוח שנראה אותו גם במוזיאונים. זו האינדיקציה הפורמלית לדאבוני, להכרה באמן, אף על פי שאמנון מעולם לא התייחס למוסכמות. תמיד נילחם ונילחם ולכן הציורים הם רבי עוצמה. ואין פלא. אמנון מגיע מעולם התיאטרון והדרמה. נדמה שהבד שלו הוא תיאטרון שאותו הוא כותב, מביים ומשחק בעצמו.

"באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל" בעמק ההוא. אני רואה את אמנון עוד נאבק כמו יעקב במלאך עד עלות השחר, עד שהמוזה העייפה נעתרת לו. ואני שמח לברך את אמנון ידידי כאחי. עלה והצלח ותמשיך, ואל תשכח אותנו.

מנשה קדישמן