לגולשים שלום רב. ברשותכם, אני מבקש להביא, כאן בקצרה, מה שנראה לי כחשוב, גם לאחרים, בסיפור חיי כיוצר. 

שמי אמנון בקר .  מאז היותי בן שתים עשרה, אני מכונה "אָמֵן", עובדה שמעולם לא הצלחתי לשנותה.    נולדתי ב14.11.32  לאמי ,שרה ולאבי יוסף, חלוצים שעלו ארצה ב1929 והיו אז פועלים קשי-יום.   עד לגיוסי לנח"ל, גדלתי וחייתי בתל-אביב.  בתחילה נדדנו בשכונות דרומיות (פלורנטין, שכונת שפאק ועוד). אחר כך, גרנו ברחוב גורדון 79, אז גבולה המזרחי של העיר והיום – ככר רבין.  שם עברו עלי מרבית ילדותי ונעוריי. בית הספר העממי שלי, היה "בית החינוך לילדי עובדים, בצפון". היה זה בית ספר חדור ברוח תנועת הפועלים, בית חינוך שכולו פואימה פדגוגית נפלאה.  אני משוכנע ששם עוצבו תמונת עולמי, מעשיי לעתיד ואפילו כשרונותיי הצנועים. בביה"ס הזה גילו מוריי (דוד אלוני וגרשון זק, ז"ל) את יכולת הכתיבה שלי.  הם עצמם הביאו את רשימותיי המשעשעות לעיתון "מעשים בכל יום".  זה היה העיתון היומי של "בית החינוך". מנהל ביה"ס היה קורא ממנו באזני כל התלמידים ,לפני ארוחת הצהרים.  זכורים לי היטיב המורים משה ברקאי , שחינך דורות של תלמידים לאהבת התיאטרון, בעיקר לעשיית דרמה עברית, וצבי גולדין, צייר בזכות עצמו, שלימד אותנו לצייר ולא חשך עידוד או ביקורת, הכל לפי הצורך. ב1947 , נשלחתי ללמוד מכונאות בביה"ס המקצועי "מכס פיין".  הוריי הפנו אותי לשם, מפני שמחנכי בכיתה ח', אלימלך אפשטיין (זכרו עבורי, לא לברכה) יעץ לאמי לשלוח אותי דווקא לביה"ס מקצועי, "מפני שעם הראש, הילד שלך לא כל כך מבריק, אז שלפחות יהיה לו איזה מקצוע  בידיים". 

חוץ מאשר בענייני ספרות, עברית וכולי, הייתי, באמת, תלמיד בכלל לא מוצלח, לאורך כל שנות לימודיי אלה.  בכל חופש גדול הייתי אנוס לקבל שיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה, תנאי לקבלתי להמשך הלימודים.  תעודות הגמר שלי מבתי הספר הנ"ל אף פעם לא היו מי יודע מה.  לעניות דעתי, אסון הנעורים זה אירע מפני שהוריי  רשמו אותי ללימודים מוקדם מדי.   אילו התחלתי את ביה"ס העממי שנה מאוחר יותר,  היו כל חיי, אז (ואולי היום), נראים אחרת. גם הוריי וגם מוריי לא היו מודעים לכל זה, לפני ששים ושלש שנים. אז, "להישאר כיתה" הייתה חרפה נוראה. חבל שלא עשו לי את זה, אבל התכוונו רק לטובה. במקביל לכל הנ"ל, חוויתי שבע שנות חברות בתנועת הנוער, בקן צפון של "התנועה המאוחדת".  זה היה בעידן שיא הפריחה של תנועות הנוער החלוציות בארץ ישראל.  תנועת הנוער, בעקבות "בית החינוך", הביאה להשתרשותי בקיבוץ. ב1950 התגייסתי, עם חבריי מהתנועה. בסיס הטירונים במחנה 80, המחזור השני של הנח"ל, היה עבורי חוויה טראומטית.    כל כולו סימל את ההפך הגמור מכל מה שחונכתי עליו, בביה"ס, בתנועה ואפילו בארגון ה"הגנה".   למשל: עוד בהיותי  ב"הגנה", במסגרת גדוד 9 של הגדנ"ע,  עברתי ב1948 קורס מכי"ם. קורס המכי"ם ההוא, באמצע מלחמת העצמאות, בכפר סלאמה הנטוש אז, היה ביה"ס לחיילוּת,  פי אלף טוב יותר מבסיס הטירונים שבו נדרסתי  כאדם, שנתיים לאחר מכן. אחרי הטירונות הגעתי לתקופת הכשרה בקב' מעיין- ברוך. אחרי כשנה, התפלגה ה"הכשרה" שלנו, שכונתה גם "הכשרת מעיין –ברוך  וחלקה  עבר לקב' יזרעאל, בו אני חבר מאז 1952. בחמישים השנים שחלפו, עסקתי בתחומים שונים ומשונים:  ריכוז בניין, נגרייה, שליחות ל"תנועה המאוחדת" באזור הצפון, פקקות עונתית בחקלאות, שליחות לתנועות הנוער ברודזיה ודרום אפריקה, פעמיים מזכיר הקיבוץ, לימודי  B.A  באוניברסיטת תל-אביב לפילוסופיה ולאמנות התיאטרון, ניהול סדנת הצפון של בימת הקיבוץ, כתיבה ובימוי ברחבי התנועה הקיבוצית (כפרנסה), ולבסוף – עבודה וניהול "מחלקת הכבלים" (הרכבת כבלים קואקסיאליים) ביזרעאל, במשך כארבע- עשרה שנים. בחודש מאי 2001,  הפכתי  סופית  לגימלאי שעתותיו בידו, שעתידו מאחוריו, ושבעברו כלולה גם עשייה מרובה ביצירה, חלקה, אפילו, די מוצלח. 

להוציא את חוויות הילדות בכתיבה ובציור, נדחפתי לכתוב כבר בגיל שמונה-עשרה וחצי, בתקופת ההכשרה.  אז כתבתי סיפורים*(בוסר), רשימות מבדרות שכונו אז "פליטונים"* ואפילו שירים*.  תיכף להגיעי לקב' יזרעאל,  "הלשינו" עליי שאני כותב כל מיני דברים.  האתגר הראשון היה פזמונים* למסיבות ולחתונות וגם חרוזים משעשעים בין הפזמונים המושרים.  גם פיליטונים לקריאה במסיבות.  העיסוק האינטנסיבי בכתיבת "חומר" לחתונות*, דחף אותי לנסות את כוחי בחיבור לחנים*.  כך, פשוט, מפני שמאסתי בשיגרה המקובלת אז,  לבחור איזה מנגינת להיט כלשהו ועליו "להלביש" את הפזמון, לצורך חתונה, מסיבה, חג קיבוץ וכולי. עשיתי זאת גם תוך אמונה עזה במאמץ ליצירת מקור, בכל תחום.  מכאן הפלגתי גם  לכתיבת מחזות* וגם לבימוי*.   תחושת בורות בכתיבת מחזה ובבימוי, דחפה אותי, בגיל שלשים ושש, ללמוד אמנות התיאטרון באקדמיה. תוך כדי לימודי באונ' ת"א (כתלמיד מעולה),  התחלתי לביים ולכתוב מחזות לכל דורש.  בתוך כך, גם לימדתי דרמה באונ' חיפה (שלוחת אורנים)במשך שנתיים.

 באמצע תקופת המיזכור השנייה, ביזרעאל, התמניתי למנהל האמנותי (גם הארגוני) של סדנת הצפון* של "בימת הקיבוץ", שהוקמה מחדש, ב1975.  תוך כדי כך, פניתי לכתוב ולביים הצגות של  חגי יובל* לקיבוץ, הצגות לסיומי י"ב* בקיבוצים, כתיבת מחזות ובימוי ב"בימת הקיבוץ" וכולי.  בשנים אלה גם כתבתי שני ספרים*.  האחד, "משהו על מישהו", שיצא לאור. השני, "בעל ואהליבה", נותר  במגרתי כאבן שאין לה הופכין.  

ב1982, "הוחזרתי" הביתה לרכז את ענף הבניין.  עד 1990 , עוד עסקתי גם בכתיבה ובבימוי. העבודה האחרונה שעשיתי בכתיבה ובבימוי, הייתה "שלש דקות אדאג'יו", בביצוע חברות וחברי יזרעאל, הצגה שהוצגה פעמיים ביזרעאל,  פעם בכנס להקות תיאטרון קיבוציות, ופעם בקב' בית זרע.

 מכאן ואילך פרשתי מהעיסוקים הנ"ל ופניתי לצייר, מה שהתחלתי לעסוק בו "במחתרת" עוד ב1986.   משנת 1989, התחלתי ללמוד ציור*, אחת לשבוע, אצל האמן טומי ברונשטיין, כך, ארבע שנים.  מאז אני עוסק הרבה בציור והצגתי בכמה וכמה תערוכות.   

בשנות הששים (של המאה ה20) הייתי עורך עלון קב' יזרעאל*. בין השאר, כתבתי אז סידרת רשימות, תחת הכותרת "בחמוריות נמרית"*. עקב הוצאת ספר היובל לקיבוץ יזרעאל וכדי להוסיף על הנכתב בו, חזרתי לפרסם רשימות בעלון הקיבוץ. רשימות אלו מכונות "בקלנועיות חמורית". עם השנים הצטברו יותר מארבע מאות רשימות העוסקות בנושאים שונים ומבטאות את השקפת עולמי.  כל מה שנזכר לעיל ויסופר להלן, נוצר בגלל האש שבערה בעצמותיי,  תוך כדי התחככות בהשראתם ובשמחתם ובכעסם ובצחוקם ובריגושם עד גאווה של הרבה נשים והרבה אנשים, שאתם עשיתי את כל הדרך. 

 להם ולמשפחתי, שי  ותודה.

 אמנון בקר.