80 שנות אמן – מקאמה לחמור
בן שמונים לגבורה , נכדים עשרה
קלנועיות חמורית רשימות, ושפע של הצגות
פיליטונים, מחזות, סיפורים, ושלושה ספרים
שירים לחנים ומילים, שבע מאות ציורים.
קיבוץ לתפארת, רעיה נהדרת, מישהו ? חושב אחרת ?
רגע, בל נקדים המאוחר, קודם כל ראשית דבר
לפני שנים רבות (שמונים) , עלו לכאן החלוצים
אבא יוסף אימא שרה , נפגשו בפרדס חנה
ומזאת ההילולה, רך נולד בעפולה
עייר פרא בן חמור, שעוד לא למד לנעור.
ילדותו בתל אביב, ים כחול, חולות סביב
ליד גן החיות, שיחק "הקפות", בבריכת "גן הדסה", למד לשחות
בבית החינוך לילדי העובדים , ברקאי, ז"ק, אלוני, וגולדין מורים
סיפורים ושירים כתב החמור , כי אש בעצמותיו, החלה לבעור
פרסם בעיתון , "מעשים בכל יום", של בית החינוך לעובדים בצפון.
בקן הצפון מאוחדת תנועה, הלובשת חולצה כחולה שעולה
"עלה והגשם, עלה נעלה" , פשוטו כמשמעו, הלכה למעשה
נח"ל צבא, הכשרה וגרעין, חלום שבעמק ותל בזרעין
מישהו על הגבעה הדליק את האור, כתב והלחין ונער החמור
פזמוני חתונות , שחוברו לכלות, על דשא גדול נשמעו בלילות
קץ החמור בחיי החרות, מצא ונשא לאישה את רות
בניין, נגרייה וריכוז בתנועה, שליחות לרודזיה ודרום אפריקה
בזווית הפה תלויה המקטרת, עשן ריחני סביב מפזרת
חזר לארץ זוג היונים, להקים משפחה, לגדל ילדים
נטע אחאב אבנר ויעל, נולדו וצמחו על אדמת יזרעאל
כמזכיר הקיבוץ כיהן פעמיים, באמצע פנה ללמוד, בינתיים
עם תואר ראשון בפילוסופיה ותיאטרון, יצא לנהל את "סדנת הצפון"
אז בשבע שנים הטובות, כתב וביים עשרות מחזות
לנהל מחלקה במפעל של כבלים, פנה החמור בצוק העיתים
בצל תנועה וקיבוץ במשבר, החליט החמור ללמוד לצייר
ביום ארור ובלי כל אזהרה , נדם לב אבנר, אבוי זה נורא
החמור שכמעט אחריו התפגר, נותח בליבו, התאושש ונוער
שוב אש בערה בעצמות החמור, שבמרץ חזר לכתוב וליצור
ציורים על תנ"ך דיוקנים ופרחים, נופי יזרעאל ועירום של נשים.
כחמור קלנועית רשם רשימות, לעלון הקיבוץ, ארבע מאות
גדלו הילדים וילדו נכדים, והם פה אתנו, מה טוב ונעים
הגיע הרגע לאחל לחמור , שימשיך עוד שנים לרטון לנעור.
שיגמור להוציא הקוצים מהתחת, ויזכה להרבה רגעים של נחת.
אבא וסבא, בעל ואח, דוד וחבר, ואדם שיוצר
מזל טוב לך, כולנו פה לכבודך