מוקי צור-  על הספר "סיפורי בעל ואהליבה", אמנון בקר

אמנון בקר מגולל בפני הקורא אלפי שנים תוססות ועקובות מדם בתל יזרעאל, מנקודת
מבטן של שתי צלמיות: בעל ואהליבה * קיבוץ בנפתולי ההיסטוריהאדם היושב בארץ ישראל ופותח עצמו לזיכרון הקולקטיבי הרב-דורי של מקומו, עלול לקבל
סחרחורת: מצעד הציוויליזציות והצבאות, האווילות, תאוות השלטון וחגיגות המוות, חיים
ליד הפחדים והמיתוסים הקדמוניים המתגלגלים מדור אל דור.

אמנון בקר (בוגר אוניברסיטת תל-אביב בפילוסופיה כללית ואמנות התיאטרון ואמן רב
תחומי) מגלגל בפנינו ב"סיפורי בעל ואהליבה" (הוצאת ירון גולן) אלפי שנים בתל יזרעאל
ובקיבוץ. לשם כך אין הוא צריך לשוט למרחקים – עליו רק לחפור, להקשיב לטבע ולרכילות,
לעיין בספרים רחוקים ולבדות הרבה. הוא עושה עצמו דוברן של שתי צלמיות קדומות,
המתגלגלות מדור לדור, מתבוננות ומספרות את סיפורן, החל מימי קדם – כשנוצרו, הפכו
למוקד הערצה, קישטו צווארם של גיבורות וגיבורים; ועד היום – כשהן מוטלות בעפר,
מציצות ועוקבות אחר חופריהן.

בספר מוזכרות תקופות מלפני ההתנחלות, מאז הגיע שבט יששכר והתערבב בכנענים: בית
המלוכה הישראלית, הכיבוש האשורי, השלטון הרומי, הצלבנים, המונגולים, הממלוכים,
הערבים והיהודים החדשים. כול הריבוי הזה מעיד על סיפור אחד, מתמשך, של אדם המבקש
לדחות את מותו הבלתי נמנע – המוות מזקנה מנוולת; במלחמה; במשפט האפל של בני האדם
ופולחנם.

הברבריות – אותו סוד מתוק של התחלות חדשות – אינה אלא בורות מתממשת של בדיון
ההתחלה. אנו כפותים למצבים שכבר היו, שכבר נוסחו. התנחלויות, פשיטות, אונס, לידה,
עונש ומוות – הכול חוזר על עצמו. הגיבורים משחקים אותה בכול דור כאילו הראשית
והתכלית ידועות להם. אפילו מחיקות אסוניות, שכבות שריפה וחורבן, הם אירועים השבים
על עצמם. מתברר כי הבונים חייהם על חורבות תמיד חורשים שדה חדש.

אך יש גרוע מהמעגל המיתולוגי הזורם: מי שמבקש להתבצר, לעצור את הזמן בעובי של
קירות, בעומק תעלות ובגובה מגדלים. ההיבריס של הקמת החומה להגנה אבסולוטית בפני
אויב – הוא המסוכן מכולם. חומות הן הזמנה לפלישה. הלהט המקים חומות נובע לא רק מחשש
להיעלם ולהידרס. הוא צומח מתאוות המונומנטליות המקפיאה והשלטון, שלהם חיים עצמיים.
לפי אמנון בקר אנו, המודרניים ההיסטוריים, עודנו חיים בעידן הפאגאני – עם הבדידות,
עם החזרה הנצחית, טרופים בידי היצר והדחף לשלוט על-ידי מבצרים עטורי חומות. אמנון
יודע להציב מול האדם אתגר בלתי אפשרי: להתמודד עם המצב האנושי באופן שבו יהיה אפשר
לשבור את מעגלי הפאגאניות, לא על ידי מונומנטליות וחומות.
לפני שנים העלה אמנון בקר את כול קיבוצו על במות עץ ענקיות שהוקמו בידי חבריו,
בהצגה מרהיבה על מצבו של האדם בצל המוות המתעתע. עתה הוא עשה זאת בספר.